Sunday, June 10, 2012


 לאן נעלם חג הקציר

zachizw@gmail.comביום שישי הקרוב עומד להתפרסם במוסף שבת של מקור ראשון מאמר שכתבתי אודות הנסיון שלנו לקיים את חג השבועות המקראי. כתבתי על נושא זה רבות כאן בבלוג, ובזכות הכתיבה לעיתון עשיתי סדר בדברים, במקורות ובעובדות. להלן המאמר (בעיתון תופיע גרסה קצרה יותר).
בינתיים, שיהיה לכולם חג מתן תורה שמח.
לאן נעלם חג הקציר
כיצד מקיימים את ספירת העומר ואת חג השבועות בשנת השמיטה? כיצד אפשר לספור את העומר כאשר עונת הקציר עדיין לא החלה? מדוע התורה לא ציינה את מועדו המדויק של קרבן העומר וחג השבועות? שאלות אלו ורבות אחרות ממחישות את הפער שבין הידע התיאורטי אודות המציאות החקלאית שנלמדת בבתי המדרש לבין המציאות החקלאית בפועל. בימים אלו שבהם ציבור שומרי המצוות נוהג לקיים את מצוות ספירת העומר ובפתח מגיח חג השבועות ברצוני לשתף את הקוראים בתובנות שונות שחברי ואני צברנו בשנים האחרונות לאור ניסיוננו לקיים את חג השבועות על-פי הקשרו החקלאי כפי שהוא מופיע במקרא.
  אין מדובר בעניין טכני גרידא, ומטרת הדיון כאן אינה לברר מה היא הדרך המדויקת ביותר לביצוע הלכות חג השבועות. ההבדל בין שבועות המקראי לבין שבועות כפי שהוא מוכר לנו היום הוא הבדל מהותי כל כך, עד שאפשר לומר שהחג המקראי אינו נחוג כיום כלל. העלמותו של החג הקציר והתהליך שהביא להחלפתו בחג אחר שמתאים יותר לקרוא לו "חג מתן תורה", יכולים לשמש כמקרה מבחן לבירור מעמיק ביחס שלנו לתורה.[1]עבור הבירור של מהותו של חג השבועות המקראי לא ניתן להסתפק בעיון במקורות הכתובים, אלא הדבר מצריך מעשה. הנסיון המעשי לקיים את המצווה על פי ההנחיות של המקור, לא רק מביא את החכמה להתקיים, אלא גם פותח צהר לעולם שלם של תובנות אודות מצוות התורה.

מקומה של החקלאות בתרבות האנושית
 כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול; חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש ואפה ואח"כ אכל (ברכות נח, א(.

  החקלאות מייצגת את ראשית תרבותו של האדם. המעבר מאדם קדמון שהיה צייד-לקט אל אדם שיודע לשלוט על הטבע ולהשיג עצמאות ביצירת מקורות המזון שלו, היא השלב הראשון בהפיכת האדם לצרכן תרבות. תרבות במשמעותה האנתרופולוגי פירושה יצירה אנושית, כלומר ההיפך מהטבע שהינה יצירה אלוהית. גן עדן הוא סמל למציאות של אדם צייד-לקט שחיי חיי טבע, ואילו הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" מייצגת את האדם שאינו מסתפק במה שיש, ומתחיל להזיע עבור דברים שהוא לא ממש צריך לצורך קיומו, אבל תודעתו הגדירה לו שהוא חייב אותם. הלחם לא גדל על העצים בגן העדן, אז למה שהאדם שגורש מהגן יתחיל להזיע עבור דבר זה? התודעה התרבותית אשר גורסת כי הלחם הוא צורך קיומי הינה אשליה תודעתית שנובעת מקללה זו.
  מעניין הדבר שהחיטה נזכרת אצל חז"ל כאחד הזיהויים האפשריים לפרי עץ הדעת: "חיטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן" (ברכות מ: א; ראה גם בראשית רבה טו: ז). יש משהו מאד יפה בחיבור של האדם עם החיטה. זקיפות קומתה קוראת לאדם; תנובתה העצומה (ביחס לכמות הזרעים מהם היא נוצרת), מזמינה את האדם לביית אותה. ההתפתחות הטבעית היא שהאדם יקבע בסופו של דבר את סדר חייו על-פי סדר חייה. מעניין לציין שלחיטה כושר שרידות בלתי רגיל. היא צמח פשוט, אך בעל מבנה גנטי מורכב ביותר. שלושה מדענים ממכון ויצמן גילו שלחיטה יש מספר רב ביותר של "גנים קופצים", והדבר מביא להתפתחות אבולוציונית מואצת. המחקר הגנטי של החיטה תורם רבות להבין גם תהליכים גנטים שחלו ברבות השנים באדם. [2]
  התורה עוסקת רבות במעגל השנה החקלאי וקובעת מצוות שונות בהתאם לכך. בימינו רק אחוזים בודדים מהציבור עוסק עדיין בחקלאות ונשאלת השאלה האם התעסקות בעניין החקלאי עדיין רלוונטית בימינו. חשוב לדעת שגם בימי קדם חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה בישראל לא עסק בחקלאות וחג השבועות היה תקף גם עבורם. בימינו האוכלוסייה העירונית רואה בחקלאים אנשים שמחוברים יותר לטבע, אך בימי קדם לא כך היו הדברים. החקלאות נחשבה לעיסוק אשר אף פועל בניגוד לטבע ומוציאה מהאדמה בכח את מה שהיא אינה נותנת באופן טבעי.[3]
  הלחם הוא אחד הסמלים המרכזיים לתרבותו של האדם. חקלאות הפלחה היתה למעשה הענף הכלכלי המרכזי ותבואתה היתה מוצר בסיס עבור הכלכלה. בימינו הדבר מורגש פחות מפני שההתפתחות הטכנולוגית מאפשר ליצור כמות גדולה יותר של חיטה ולחם באמצעות כח אדם קטן בהרבה מזה של ימי קדם, אך עדיין החיטה היא הבסיס לכל מוצרי המזון שלנו. מדינת ישראל דואגת לשמור כמויות גדולות של חיטה במחסני חירום ומחייבת את טחנות הקמח לכלול בקמח שהם טוחנים אחוז מסוים מהחיטה המקומית.
  ברגע שעוסקים בדבר שמהווה את יסוד התרבות שלנו, מבינים שאורח החיים המפותח שלנו אינו דבר מובן מאליו. ברגע שיודעים מתי החל הקציר, ומהקמח של איזו שנה מורכב הלחם שלנו, אז בפעם הבאה שנקנה לחם נזכור שאין זה מובן מאליו שיש לנו לחם בהישג יד קל כל כך, ושמדובר בתוצר של תהליך מאד מורכב שהינו פרי המצאה של האדם. קשה באמת לברך עם כוונה מלאה "המוציא לחם מן הארץ" אם לא מודעים למקור ולתהליכים שהובילו ליצירת אותו הלחם. מתוך כך חשיבה זו מחלחלת אל תוך כל רבדי החיים התרבותיים שלנו, והכל מתחיל לקבל פרופורציה. 

הפירושים השונים למונח 'ממחרת השבת'
  המסורת היהודית ברבות השנים עקרה את המשמעות החקלאית של ספירת העומר ויצקה לתוכה משמעות וירטואלית לחלוטין. כמו כן, חג השבועות הפך מחג הקציר ויום ביכורים לחג מתן תורה, והמהות המקורית של החג נשתכחה לחלוטין.
  לספירת העומר ולחג השבועות התלוי בו, אין מועד קבוע במקרא. במקור העיקרי בספר ויקרא המועדים מצויינים כך:
דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ- וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן.  וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן. ...
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה:  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לה'. (ויקרא  כג: י-טז). 
ואילו בספר דברים המועד מנוסח כך.
שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ:  מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ, בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר, שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. (דברים טז: ט).
 הפרושים בימי הבית השני טענו שהמונח 'שבת' יכול להתפרש גם כמועד שבו יש שבתון, ולכן הביטוי `ממחרת השבת` הראשון פירושו ממחרת `יום טוב`, כלומר, בטז' ניסן שהוא ממחרת היום הראשון של חג המצות. מכיוון שהביטוי 'ממחרת השבת' חוזר גם בהקשר של מועד חג השבועות חז"ל טענו ששם מובנו של הביטוי הוא ממחרתו של השבוע השביעי (בבלי, מנחות ס"ה). בימי הבית השני כל שאר הזרמים חלקו על הפְרוּשים ופירשו את הדברים כפשוטם, כך שמדובר ממחרתה של 'שבת בראשית', קרי יום ראשון בשבוע. אם כי הם חלקו ביניהם האם מדובר בשבת שבתוך ימי חג המצות או זו שאחריו.[4]חז"ל נתלו בקושיה זו וראו בה ראיה לכך שלא מדובר בשבת בראשית אלא במועד ייחודי יותר.[5]הרמב"ם ניסה להביא ראיה מתיאור חג הפסח בספר יהושע אך הדברים שם אינם ברורים והמושג 'ממחרת הפסח' שעליו הוא נסמך מתייחס לבוקר שלאחר קרבן הפסח ולא ליום טז' בניסן.[6]ר' יהודה הלוי שהתייחס לנושא גילה כנות יוצאת דופן והודה שעל פי פשוטו של מקרא אכן מדובר ביום א' שלאחר שבת בראשית, אך הדבר מובא כמשל למקרה שבו הספירה תתחיל ביום א' ואין חיוב בכך (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף מא).לפיו בידינו לקבוע את מועד תחילת הספירה כפי שכתוב 'מהחל חרמש בקמה', ולבית הדין הגדול שישב בהר הבית ניתנה הסמכות לקבע את היום לטז' ניסן.[7] במשך הדורות רבים אחרים ניסו לתרץ ולהסביר את הדברים באמצעות פלפולים שונים ולכולם היתה נקודת מוצא אחת : המסורת הפרושית של חז"ל היא הפירוש הנכון האובייקטיבי לכתוב ועלינו רק לנסות ליישב את הסתירה בין פשוטו של מקרא למסורת. אצל כולם ניכר היה הפער בין הידע התיאורטי לבין המציאות החקלאית.
  לעניות דעתי וכך גם מצאתי אצל חוקרי מקרא רבים, הסיבה שלא מצוין מועדו של קרבן העומר וחג השבועות הוא מפני שהדבר תלוי במועד תחילת עונת הקציר המשתנה מידי שנה בהתאם לאקלים ולמציאות החקלאית (ליכט תשל"ב). המועד יהיה תמיד ביום א' בשבוע הסמוך לתחילת פעולת החרמש בקמת השדה, שהינה למעשה החלטה חקלאית טהורה.
  הפירושים השונים שהציעו זרמי היהדות של תקופת הבית השני ובייחוד הפירוש הפרושי הנוהג עד היום, אילץ את ההלכה לתת מענה לכל מיני מצבים מסובכים שהפירוש המוצע לעיל אינו מצריך כלל התמודדות עימם. כך למשל, מה עושים כאשר יום הנפת העומר חל בשבת? מה עושים כאשר הקציר חל זמן רב לפני יום הנפת העומר? כיצד אוסרים על הציבור לאכול מהתבואה החדשה? כיצד אפשר להערך לוגיסטית לעונת הקציר כאשר מצויים בעיצומו של חג המצות שהינו חג עליה לרגל? ועוד תסבוכות שונות שלא נדון בהן כאן.

לאור הרצון לנסות לקיים את החג בימינו בהתאמה לזמן תחילת הקציר, לפני כשש שנים יצרנו קשר עם ארגון עובדי הפלחה בישראל על-מנת לברר מתי מתחיל הקציר הראשון בישראל.[8]בשיחות שקיימנו עם נציגי הארגון התבררה לנו עובדה שהיתה מאלפת עבורינו. החקלאים תמיד מתחילים את עונת הקציר ביום ראשון, וזאת מטעמים לוגיסטיים.[9]עובדה זו מסבירה באופן פשוט ביותר את הציווי בתורה שיש להניף את העומר `ממחרת השבת` מ`החל חרמש בקמה`. נראה כי גם בימינו וגם בימי קדם היתה העדפה לקיים את ימי מלאכת הקציר ברצף גדול ככל האפשר ושהפסקת העבודה על ידי יום השבת תהיה מינימלית. בימי קדם היו אף מציבים שומרים בשדות לשמירה על הצבתים והכריכות (אוסף אלומות שנאגדו ונקשרו יחד). בימינו החקלאים לא מעיזים להשאיר מכולות עם הכרי (תבואת גרגירי חיטה נקייה ממוץ ותבן) בשדה אף ללילה אחד וכבר באותו היום התבואה מועברת במשאיות אל מחסני החירום של המדינה.
  לרוב תחילת עונת הקציר חלה סביב ה-1 במאי באזור הנגב המערבי ובעמק המעיינות (בית שאן). הקציר הוא של שדות חיטה עבור מאכל אדם ולא שעורה.[10]יש לציין שחג הפסח לרוב יוצא כשבוע עד חודש לפני תחילת עונת הקציר.[11]עובדה מאלפת שנתגלתה לנו היא שבימינו משך עונת הקציר נמשך אף הוא כשבעה שבועות לערך, וככל הנראה דבר זה נכון גם לימי קדם. משך זמן הקציר של החקלאי בימינו תלוי בגודל השדה ובכמות הקומביינים המעוסקים ונמשך עד כארבע שבועות לכל היותר.[12]בימי קדם היה הכרח לסיים את הקציר מהר ככל האפשר, שאם לא כן החיטה היתה מתייבשת יתר על המידה והגרגירים היו נופלים ממנה בשעת הקציר והעברת התבואה אל הגורן. בימינו משתמשים בזני חיטה שבהם השיבולים אינם מתפרקים כאשר הם מתייבשים, ולכן ניתן לקצור אותם זמן רב גם לאחר שהתייבשו. בפועל החקלאים מעדיפים לסיים את הקציר בהקדם האפשרי, שכן קמה שאינה קצורה חשופה למפגעים שונים.
  נתון חשוב נוסף הוא הפרש הזמנים בין חבלי הארץ הראשונים שמתחילים לקצור בהם ועד לחבלי הארץ האחרונים שנמשך כשלשה עד ארבעה שבועות. כך לדוגמא בעמקי הגליל העליון יתחילו לקצור כשלושה שבועות לאחר שהחלו בעמק בית שאן, ומשך הקציר של השדות הגדולים ימשך כארבעה שבועות, כך שסך הזמן מתחילת הקציר בעמק בית שאן ועד לסוף הקציר בעמקי הגליל יהיה כשבעה עד שמונה שבועות.
  מכאן ניתן ללמוד כי חג השבועות למעשה מציין את סוף עונת הקציר. לא עוצרים את עונת הקציר באמצע כדי לחגוג את הרגל, אלא רק לאחר שמסיימים לקצור בכל השדות הארץ ניתן להתפנות לעסוק בענייני החג.
מועד תחילת הקציר בימי קדם
לאחר שסקרנו את המציאות של חקלאות הפלחה של ימינו נשאלת השאלה כיצד קצרו שיבולים עבור קרבן העומר בימי הבית השני ממחרת היום הראשון של חג המצות, ביום טז' בניסן, כאשר הדגנים עדיין לא הבשילו מספיק בשביל הקציר?  נראה שישנם מספר הסברים שבאמצעותם ניתן ליישב את הקושיה.
  חשוב לזכור כי מועד חג הפסח, שחל בחודש האביב, בימי הבית השני נקבע בהתאם למציאות האקלימית שלפיה הוחלט אם לעבר את השנה. המילה אביב מציינת שלב מסויים בהבשלתה של השעורה, כך שהמונח חודש האביב מציין את החודש שבו כל השעורים בארץ מגיעים למצב `אביב`. מתיאור מכת הברד בספר שמות ניתן להבין שמדובר במצב שבו השעורה כבר אינה גמישה מספיק כדי להינצל ממכת הברד לעומת החיטה שעדיין גמישה (שמות ט: לא). מקורות נוספים ומחקרים בתרבות הפאלחה של ימינו מלמדים על כך שמדובר עלמצב שבו השעורה עדיין ירוקה ורכה ובגרגירה ישנו מספיק דונג על מנת שניתן יהיה לאכול אותם. זמן ההבשלה של השעורה מהרגע שבו היא נהיית אביב עד לרגע בו היא יבשה מספיק עבור הקציר הוא כשלשה עד ארבעה שבועות (מעוז תשס"ב, פרק ד, סעיף ה, 2). אם כך, סביר להניח כי בתקופות שלפני שתוקן לוח השנה היהודי הקבוע, לא היה פער רב בין מועד תחילת קציר השעורים לבין מועד חג הפסח, אך יתכן מאד שהיו מקרים חריגים שבהם הקציר החל אף שבועיים קודם או לאחר החג.[13]
  יש לציין כי הציווי בספר ויקרא לא מציין האם מדובר בקציר שעורים או חיטים, ואילו בספר דברים מדובר על קציר בקמה. סביר להניח שהמונח קמה מתייחס לחיטה ולא לשעורה. שכן החיטה גודלת זקופה ואילו השעורה בזמן הבשלתה שפופה ביותר. בנוסף לכך, גידול השעורה גם בימי קדם היה בעיקר עבור חציר ולא למאכל אדם. יתכן שבשנות רעב ובצורת אכלו גם לחם שעורים, משום שהשעורה קלה יותר לגידול מאשר החיטה.[14]השעורה צורכת פחות מים וניתן לגדל אותה גם על אדמה דלה. אם כך, יתכן שבתקופת הבית השני פירשו את הדברים כך שמדובר בשעורה ולא בחיטה על מנת שניתן יהיה להניף את קרבן העומר כבר בזמן חג המצות.
  נתון נוסף שראוי להתייחס אליו הוא שבעת העתיקה כאשר קצרו בעזרת חרמש ומגל, ניתן היה להתחיל את הקציר מעט מוקדם יותר מאשר בימינו, מפני שעבור פעילותה התקינה של מכונת הקצרדש (קומביין) יש צורך שהחיטה תהיה ברמת יובש גבוהה יותר מזו הנדרשת בקציר ידני.
  קושיה נוספת עולה כאשר מעיינים באיסור לאכול מהתבואה החדשה עד ליום הנפת העומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ, עַד-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה- עַד הֲבִיאֲכֶם, אֶת-קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא כג: יד). הכרמל הוא גרגירי אביב קלויים. כלומר, גרגירים משעורה או חיטה שעדיין לא התייבשו לחלוטין, ואולי אף עדיין ירוקים, שאותם קולים באש ויוצרים מהם כרמל או גרש כרמל (גרגירים גרוסים). הכרמל בימי קדם היה סוג של חטיף בדומה לפיצוחים של ימינו. הערבים בארץ עד היום נוהגים להכין גרש כרמל, ואצלם הוא מכונה פריכּי. מכאן שניתן אולי להסיק שאפשר להתחיל לקצור גם לפני שהחיטה יבשה מספיק בשביל קציר ללחם. מצד שני, יתכן שההיתר לאכול אביב הוא מהשדות שעדיין לא הבשילו ואילו את העומר הביאו משדות שהשעורה כבר הבשילה. יתכן גם שהפסוק מדבר על מקרים שבהם בוחרים להתחיל לקצור קודם לכן בשל מחסור במזון, כגון בשנים שלאחר שנות בצורת.
  ככל הנראה במקרים שבהם השעורה הבשילה מאוחר לטז' בניסן קצרו אותה כאשר היא עדיין ירוקה ועונת הקציר בפועל החלה זמן מה לאחר מכן. מן המשנה אנו למדים שאף לא טרחו להביא את העומר מן המקומות הראשונים שבהם מבשילה השעורה, אלא מאזורים בקרבת ירושלים (מנחות י, ב). נראה מכאן שכלל לא היה נסיון להתאים את קורבן העומר למועד תחילת עונת הקציר בארץ.
חג ההודיה הלאומי
  באחת השנים כאשר זרענו שדה חיטה משלנו, ואחר כך קצרנו, דשנו, זרינו, טחנו ואפינו את הלחם, משום מה, למרות שהיה בדבר עמל רב, היתה תחושה חזקה שיש להודות לה` על הדבר. היה בכך מעין פרדוקס, שדווקא בתוצר שהוא כולו פרי עמלינו, ישנה תחושה עמוקה של הודיה לאל. ההבנה היתה שדווקא ביצירה האנושית שנובעת מעמל האדם מתגלה האופן הנעלה ביותר של ברכתו של ה'. הרגשנו זאת כבר בתחילת הדרך, בדיוק כאשר שסיימנו לזרוע את החיטה וקיפלנו את כלי העבודה החל לרדת הגשם הראשון. יש לציין שהזריעה והקציר היו חוויות שרוממו את הנפש בשמחה, ממש כמו שנאמר "הזרעים בדמעה ברינה יקצורו". הדבר המעניין הוא שזו חוויה שמתאימה לכל המשפחה, והילדים הקטנים שלקחו חלק בה נהנו באותה מידה כמו המבוגרים.
  חג השבועות הוא חג של הודיה והכרת הטוב. הוא גם החג שבו אנו מקדשים ומודים על החמץ. לחמץ אין ממש ערך תזונתי רב יותר מהמצה, פרט לכך שיש בו יותר אויר ולכן הוא הוא טעים יותר. בפסח אנו מביעים את ההכרה שאנו כלל איננו נזקקים לחמץ שבחיינו, ועוסקים רק במצה - בתמצית - בעיקר. כך גם כל הקורבנות במקדש תמיד נעשים עם מצה ולא עם חמץ. שני מקרים יוצאי דופן הם זבח תודה וחג השבועות שבהם מביאים למקדש לחם חמץ. המצה מסמלת את ביטול המותרות כלפי דברים תכליתיים יותר, אך גם לחמץ יש מקום בחיים למרות שהוא לא הדבר הכי חשוב.
  השבת היא מוטיב מרכזי בתיאור מצוות העומר, וימי הקציר מורכבים מעשייה אינטנסיבית שנקטעת בסופו של כל שבוע בהרפיה. ימי הקציר עשויים לגרום לאדם להתמכר לעבודתו ולא להיות נוכח בתהליך העשיה מתוך רצון להיות כבר אחריה. כאשר תודעתו של האדם מצויה כל העת בתכלית העתידית, הוא עשוי לשכוח שחלק מהתכלית ואולי אף עיקר התכלית היא העשייה המתרחשת ברגע הזה. תכלית האדם היא לעבוד את ה' בעולם הזה ולא בעולם הבא. השבת דואגת לאזן תכונה אנושית זו, ומאפשרת לאדם להיות נוכח בתהליך, להתבונן בו ולזהות מה עיקר ומה טפל. רק כך ניתן לצרוך את החמץ של החיים באופן מקודש. השבת היא זו שנותנת לשבוע שלאחריה את המוטיבציה והכוחות לפעול, אך בסופו של דבר צריך גם את השבת שסוגרת את השבוע ואת שבעת השבועות, כדי לאפשר לתודעה להתבונן בעשיה שנעשתה ולמצוא בה את השגחת ה` המלווה אותה ואת המשמעות הפנימית שלה. אולי זאת הסיבה שאומרים במזמור תהילים ליום השבת "טוב להודות לה` ..." (תהילים צב: ב).
  ההודיה של חג השבועות אינה רק הודיה פרטית, אלא גם, ואולי בעיקר הודיה ברמה הלאומית. לחם הביכורים המוקרב בחג אינו הלחם הראשון של התבואה החדשה, שכן התורה התירה כבר לאכול מן החדש לאחר קורבן העומר. כיצד אם כן אפשר לקרוא ללחם המוקרב בחג השבועות לחם ביכורים. הפרשנות הנפוצה היא שמדובר בביכורים של המקדש הבאים מקציר החיטין בניגוד לשעורים בקרבן העומר. אך לאחר שהבנו ששבועות מייצג את סיום עונת הקציר, אפשר גם להבין זאת כך שכדי להביא לחם ביכורים לאומי, צריך להמתין שבכל הארץ יסתיים הקציר, ורק לאחר שכולם הספיקו לקצור, אז ניתן להביא ביכורים בשם כל העם. ביכורים מעין אלו מביאים את האדם מישראל לתודעה כללית מעבר לזו שמצטמצמת בתבואה הפרטית שלו.
  כאשר עורכים חג ומעלים בקודש את תוצרי החמץ, עושים זאת עם תודעת החמץ הכללי של כל העם, ובכך מרסנים קצת את הצד האגוצנטרי שבייצר שלנו לחמץ. מצוות החג גורמות לאדם מישראל להיות בקשב עם הטבע האקלימי, עם השיקולים התרבותיים של החקלאים ועם ההצלחה הכלכלית של אחיו ועמו.
  מייסדי ארה"ב השכילו לתקן לעצמם חג הודיה לאומי שנחוג על ידי כלל אזרחי המדינה ללא קשר לדת ומוצא. אולי במדינת ישראל של ימינו יהיה זה חיובי לעסוק בהודיה של התבואה הכללית. אפשר גם להרחיב את ההגדרה של המושג תבואה גם לתחום הכלכלי. במועד חג השבועות לערך, כחודש - חודשיים לאחר שאזרחי המדינה סיימו לדווח על הכנסתם לרשויות המס בישראל, לאוצר המדינה יש כבר הערכה לגבי סך ההכנסות לקופה הציבורית בשנת המס הקודמת. אולי עיסוק בנושא זה בהקשר של חג השבועות יש ביכולתו לשנות את היחס של מרבית האזרחים במדינה אל הקופה הציבורית.
לקדש את התרבות או להקדיש אותה?
  גם אם נניח שהפירוש המובא כאן הטוען שמועד קרבן העומר תלוי במועד תחילת הקציר הינו שגוי, עדיין ברור שזהו פירוש אפשרי המתבקש מפשוטו של מקרא. העובדה שבימי הבית השני לא נמצאה אף לא קבוצה אחת שתפרש כך מעוררת תמיהה. נראה שהדבר מלמד על כך שהתודעה הכללית של היהדות בימים אלו לא היתה מסוגלת להכיל פירוש אשר משמעו דורש התייחסות ואולי אף הכרה במציאות החקלאית. לעומת הדינמיות של זמן תחילת הקציר, לא היתה ליהדות של תקופה זו קושי להכיל לוח שנה דינמי. שכן, ראשי החדשים וחודש האביב נקבעו על-פי תצפיות בטבע. אם כך, נראה שהקושי של היהדות עם פירוש מעין זה נובע מגורם אחר. יתכן שהדבר נובע מכך שפירוש אשר תולה מועד דתי בלוח השנה בבחירה שנובעת מתוך שיקולים מקצועיים של החקלאים טומן בתוכו השקפה אשר רואה את התורה כאמצעי אשר בעזרתו ניתן לתקן ולהקדיש לה' את התרבות האנושית הנוכחית, במקום תפיסה אשר רואה את התורה עצמה כתרבות מקודשת שאליה צריך להצמיד את התרבות האנושית.
  שאלות שונות שדנו בהן במהלך הנסיונות שערכנו היו: האם נכון לחשב את יום תחילת הקציר בימינו לפי קציר הקצרדש (קומביין) או לפי הזמן שניתן היה להתחיל לקצור עם מגל שהינו זמן התואם יותר לאופן שבו הדבר נעשה בימי המקרא? האם צריך להתחשב בזמן הטבעי לקציר השעורה אילו גידולה היה שכיח יותר בימינו? האם צריך לבדוק האם ישנם חקלאים בודדים שהחלו לקצור ללא תיאום עם ארגון עובדי הפלחה? מה יקרה אם יום אחד חקלאות הפלחה תפסיק להיות חקלאות בעל (חקלאות המבוסס על גשמים) ותהפוך להיות חקלאות השקיה? או חקלאות תעשייתית שכבר אינה תלויה בעונות השנה?
  כאשר הגישה למצוות התורה היא גישה שמבררת את העקרונות שעומדים במהותן ומנסה ליישמם במציאות התרבותית של ימינו השאלות הללו הופכות לבלתי רלוונטיות. מה שרלוונטי לגבינו היא העובדה שבסיס המזון שלנו הוא עדיין חיטה, והגידול שלו הוא עדיין עונתי, ואין זה רלוונטי מתי תיאורטית אפשר להתחיל לקצור אותה או האם היו כמה חקלאים בודדים שהחלו לקצור אותה קודם לכן. מה שחשוב הוא מתי מתחילה עונת הקציר הרשמית והממוסדת שממנה כלל הציבור בימינו ניזון.  אין זה משנה האם קצרו חיטה או שעורה. התורה כלל לא התייחסה לנושא של הבשלת השעורה לפני החיטה, אלא דיברה רק על קציר עבור מאכל אדם.
  כל עניינה של התורה הוא ולעלות בקודש את המציאות והתרבות שבה אנו חיים. דווקא חישוב המועד לפי אופן הקציר של ימינו, מביע גישה המחברת את התורה חזרה למציאות התרבותית של הדור המיישם אותה, ובכך הופכת אותה לרלוונטית יותר מתמיד.
  שאלה מעניינת היא כיצד יש לנהוג בשנת השמיטה שבה אסורה מלאכת הקציר? האם אפשר לציין את העומר וחג השבועות ללא קיומה של עונת קציר? אם נאמר שניתן לקצור שיבולים משדות הפקר לא תהיה לכך כל משמעות, מפני שספירת העומר תהיה ללא ההקשר של עונת הקציר, ולחם הביכורים של שבועות לא יהיה התוצרת הראשונה ממכלול שלם של תבואה. לא מצאתי התייחסות לשאלה זו במסורת ישראל, והשאלה כלל לא היתה עולה במחשבתנו אילולא ניסינו לקיים את החג בהקשר של המציאות החקלאית של ימינו.
אז מה עושים היום?
עד כאן הדברים שנלמדו, נדרשו ונחקרו היטב. מכאן מחשבות שעולות בעקבות הגילויים הללו. זה המקום להדגיש שמאמר זה אינו קורא לאמץ גישה "קראית" המתייחסת רק לפשוטו של מקרא, אלא מבקש לדרוש את התורה על רבדיה השונים במסגרת פשוטו של מקרא בשילוב עם המציאות והתרבות הנוכחית. הדרך לעשות זאת היא על ידי קריאת בין השורות שמטרתה לברור את המהות העקרונית של המצווה מהצורה ההלכתית המתוארת בכתוב אשר מהווה דוגמא ספציפית ליישומה בתרבות ובמציאות של זמן כתיבת התורה. הדיון שהובא כאן בעניין חג השבועות הינו רק דוגמא אחת לגישה זו אשר ניתנת ליישום גם לשאר המצוות. בעקבות המחקר על חג השבועות נחקרו עוד מספר נושאים ברוח דומה, ומחקרים אלו מעלים שאלות קשות באשר ליחס המעשי הראוי לגילויים אלו.
  חברי ואני בחרנו לתת לדברים אלו תוקף מעשי, בדמות יום סימלי שהקדשנו "לזכר" החג כפי שאנחנו מבינים אותו. ביררנו את מועד תחילת הקציר ופרסמנו את מועדו של תחילת ספירת העומר. את הזכר עשינו על ידי אפיית לחם לזכר לחם הביכורים מקמח שנטחן מחיטה מארץ ישראל. בכל שנה אנחנו הולכים לקצור את החיטה בעצמו מפאה שנותרה באחד משדות החיטה שנקצרו, דשים, זורים וטוחנים את החיטה בעצמנו. כפי שכבר תיארתי לעיסוק במלאכת הלחם מראשיתו ישנו השפעה מרחיקת לכת על תודעתנו המודרנית המנותקת לרוב מהטבע ושרשי תרבותנו.
  במועדו של חג השבועות אנו אוכלים את הלחם בסעודה חגיגית המלווה בתכנים הקשורים להודיה. אנו עוסקים בהודיה על החמץ שבחיינו, שהיא התגשמותה של עשייה שנעשתה עבור המותרות שבחיינו. הדבר יכול להיעשות ברמה הפרטית וגם ברמה הכללית, של העם והמדינה. חווית הכנת הלחם מראשיתו ועד סופו ולאחר מכן הודיה במילים מותיר תמיד רושם חזק בכל המשתתפים בעשיה. בנוסף, העיסוק בדבר הביא להשפעה מרחיקת לכת בתודעתי המודרנית ולבירור מחודש של יחסי לתרבות, לטבע ולמקצב העונות החקלאיות של השנה היהודית.
  אך יחד עם זאת, בכל שנה עולות שאלות לא פשוטות באשר לרלוונטיות של חגיגת חג בפורום מצומצם, בלי שהדבר יהיה מוכר (בשני המובנים) בעם ישראל. הדבר מעלה תהיות לגבי הדרך להתייחס לגילויים מסוג זה לעומת המסורת המוכרת והמקובעת מאז ימי בית שני. אם אנחנו משתכנעים ברלוונטיות של הטיעונים שהועלו במאמר זה, האם זה אומר שיש לשנות את הגישה לכל לימוד התורה? כיצד ניתן לעשות זאת ללא סנהדרין, ללא סמכות אחידה שתקבע עבור כולם? מה עלינו לעשות עם חג מתן תורה?
  האם כעת ששבנו לארץ ישראל ויצרנו כאן אוסף של קהילות יהודיות עם מסורות ומנהגים שונים, יש לשוב אל המקורות ולנסות להבין מחדש את המצוות בזיקה ישירה למציאות הארץ? האם שיבה זו תוכל לאחד את המסורות השונות ולגלות מחדש את סגולותיה של התורה כתורת חיים של גוי קדוש? נראה שרק דיון ציבורי פתוח וכן יהיה ביכולתו לקדם את התשובות לשאלות אלו.
 זכר חג השבועות שנת תשע"א
  ארגון עובדי הפלחה הכריז השנה על יום א' ה-1 למאי כיום תחילת הקציר אבל בסופו של דבר המועד נדחה בשבוע עקב ירידת הגשמים בסוף השבוע שקדם למועד זה, כך שהקציר באופן מעשי החל ב-8 למאי, למרות שהיו מספר חקלאים שכבר החלו מספר ימים קודם לכן. משום כך חג השבועות בשנה זו יצא ביום א' כד' סיון, ה-26 ליוני. ביום שישי יומיים קודם לכן, נקיים קציר סמלי לסוף עונת הקציר, ואת שאר המלאכות הדרושות עד להפקת הקמח. ביום א' שלאחר מכן נקיים בשעות הבוקר בירושלים סעודה לזכר חג השבועות עם לחם מהחיטה שנקצור קודם לכן. מקום הקציר ומקום הסעודה יקבע בהתאם למספר המשתתפים. המעוניינים להצטרף מוזמנים ליצור עמנו קשר באמצעות כתובת הדוא"ל
ביבליוגרפיה נבחרת לתרבות הפלחה
 אתר האינטרנט של ארגון עובדי הפלחה בישראל: http://www.falcha.co.il
י' ש' ליכט, "עמר", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, תשל"ב, עמ' 303-300.
ר' מעוז, התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד, עבודת גמר לתואר שני, תשס"ב.
א' סמט, "פרשת אמור", בתוך: עיונים בפרשות השבוע, תשס"ב.
ד' עמית, "לחם מן הארץ", בתוך: ז' עירית (עורכת), דרך ארץ - אדם וטבע, תשמ"ה.
                                                                                                
[1]הדברים הבאים מכוונים כלפי כל זרמי היהדות החל מימי הבית השני.
[2] ראה: http://www.hayadan.org.il/wp/shibolet-basade-2505071
[3]ראה לדוגמא את פירושו של יוסף בין מתתיהו לסיפור קין והבל (קדמוניות היהודים, א', 55-53 ).
[4]הבייתוסים נהגו לספור מיום א' לאחר השבת שבתוך חג המצות. אצל 'עדת היחד' מקומראן יום הינף יהיה לעולם בבכו' בניסן שהוא יום א' ממחרת השבת שלאחר חג המצות (טלמון תשנ"ח, עמ' 107).
[5]"דכל השנה כולה מלאה שבתות; צא ובדוק איזו שבת" (מנחות ס"ו).
[6] בספר יהושע מצוין שכאשר בני ישראל נכנסו לארץ הם אכלו 'ממחרת הפסח' 'מצות וקלוי'. הרמב"ם מבין את הכתוב כך שבטז' בניסן אכלו בני ישראל בפעם הראשונה מהתבואה החדשה. אך פירוש זה אינו יכול להתקבל לאור העובדה כי הביטוי 'ממחרת הפסח' משמעו טו' בניסן ולא טז' (ראה במדבר לג': ג'). כמו כן, אין כל אזכור לכך שמדובר בתבואה חדשה.
[7]ראה דיון מעמיק בשיטתו של ריה"ל ופירושים אחרים לנושא זה אצל סמט (סמט תשס"ב).
[8]ברצוני להודות למר פיני מהר"מ, ראש מדור גידולי שדה בארגון עובדי הפלחה, שבאדיבותו סיפק לי את מרבית המידע המובא בסעיף זה.
[9]הקציר מתחיל ביום א' לאחר שבשבוע הקודם לו החקלאים קוצרים מספר דגימות מהשדה על מנת לקבל הערכות מדויקות יותר לגבי טיב החיטה ולגבי אופן ההערכות הנכון לקראת הקציר המלא.
[10]בימינו כמעט ואין בארץ גידול שעורה, אך במקרים המעטים שכן מגדלים דגן זה, קוצרים אותו באותו זמן שמתחילים לקצור את החיטה או לכל היותר כשבוע קודם לכן. את השעורה מגדלים בעיקר באזורים מסוימים בנגב וזאת בשל תקנות המדינה לעיתות בצורת ועל מנת לתת לאדמה לנוח מהחיטה. מכל מקום, השעורה בסופו של דבר מופנית למאכל בהמות ולא למאכל אדם. קציר החיטה עבור מאכל בהמות (תחמיץ, שחת וכדומה) מתחיל במחצית הראשונה של חודש מרץ.
[11]להלן תאריכי תחילת הקציר בשנים האחרונות: 1/5/2005; 30/4/2006; 29/4/2007; 27/4/2008; 3/5/2009; 25/4/2010; 8/5/2011.
[12]קצרדש אחד מספיק לקצור כ-200 דונם ביום עבודה, גודלה של חלקת שדה ממוצעת. שטח שדות החיטה של מגדל ממוצע הוא כ-4000 דונם, וישנם מגדלים שלהם שדות גדולים המשתרעים  על פני שטח של כ-20,000 דונם. סך כל שטחי שדות החיטה בארץ הוא כ-700 אלף דונם לערך.
[13]עדות אפשרית לכך אנו מוצאים מתיאור זמן כניסת בני ישראל לארץ בזמן יהושע ("וְהַיַּרְדֵּן, מָלֵא עַל-כָּל-גְּדוֹתָיו, כֹּל, יְמֵי קָצִיר"(יהושע ג: טו). אף בספרות חז"ל מוזכרים מספר מקרים כאלו (ראה אוסף מקורות אצל: מועז תשס"ב, פרק ד, סעיף ה, 5).
[14]כך לדוגמא בסיפור על האיש מבעל שלישה המביא לחם שעורים וכרמל אל בני הנביאים לאחר הבצורת (מלכים ב ד: לח-מב).







No comments:

Post a Comment

Note: Only a member of this blog may post a comment.