Sunday, June 10, 2012


חג יובל לישראל
מאת ד"ר יצחק חיות-מן

(המאמר פורסם לראשונה בירחון "חיים אחרים" פברואר 98)

את האפשרויות שמציע היובל הראשון כנראה כבר החמצנו. איך אפשר להתכונן נכון ליובל השני?

תארו לעצמכם, שמחר בבוקר, עם פרוץ שנת היובל למדינת ישראל - במקום לתכנן מפגנים ומצעדים - הייתה וועדת היובל מודיעה לכם, שאין עוד צורך לשלם את המשכנתא. כל הרכוש הישראלי באשר הוא היה נאסף בידי המדינה ומחולק מחדש, חלק כחלק, בין אזרחי ישראל ותושביה: אדמות, בתים, מניות של מפעלים שונים ועוד ועוד.

נשמע דמיוני? לא אנחנו המצאנו את זה. הנה כך נשמעת ההצעה המקורית בספר ויקרא (כ"ה): "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה. יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו... והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי."  המקורות ההיסטוריים אינם מספרים לנו, אם אי פעם הנהיגו יובל כזה בישראל. הרושם הוא שלא. אולי משום שבתנאי הכלכלה החקלאית של פעם היה קשה להשבית את העבודה כולה לשנתיים (השנה ה-49 הייתה תמיד שנת שמיטה). כיום, בשיטות הכלכלה המודרנית, הכל פשוט יותר. את  חלוקת הרכוש המתבקשת אפשר לבצע בעזרת תכנית מחשב אחת.

זה בסדר, רבותי. אתם יכולים להישען אחורנית בכורסה הפרטית שלכם, שתישאר פרטית גם לאחר 1998, ולהירגע. זה לא יקרה בחגיגות ה-50 למדינה. מדובר תכנית רדיקלית, ויש להיערך לקראתה גם כלכלית ובעיקר פוליטית. אבל האם לא יהיה נכון לראות בחלוקה צודקת יותר של אדמות ונכסים את המשימה הלאומית העיקרית לקראת היובל הבא?

ברור לכול שמדינת ישראל נמצאת על פרשת דרכים, שהיא זקוקה באופן נואש לחידוש רדיקלי ולמהפכה מחשבתית. אם נחשוב לרגע על מכלול הבעיות שהמדינה מתמודדת איתן, בעיות בין יהודים ליהודים (דתיים-חילוניים, מיהו יהודי), בין יהודים לערבים-פלסטינים, בין יהודים לערביי ישראל, מהו החזון המשותף לכל הפנים הללו? האם יש לנו בכלל חזון משותף?
הן הערבים והן היהודים החרדים הצטרפו ל"חלום הציוני" בעל כורחם. ייתכן שחלום ציוני מחודש יוכל לסחוף גם אותם. אבל כבר עתה, אם נפשפש באוטופיות החברתיות-הכלכליות של אדריכלי הציונות, אלה שנשכחו בלהט העשייה, נמצא הן אצל הרצל (בספרו אלט-נוילנד) והן אצל ז'בוטינסקי (במאמר על היובל), כמיהה לחידוש היובל. התנועה הציונית התכוונה אפוא להגשים במדינה העתידית משטר מתוקן מאין כמוהו, מבחינה חברתית.

הרצל חלם, ברוח בני דורו, על כלכלה ליברלית-קפיטליסטית שתיבנה בעזרת טכנולוגיה מתקדמת. אלה שהגשימו את חזונו היו ציונים סוציאליסטים, שהתרפקו על המהפכה הקומוניסטית הרוסית. כיום, עם קריסת הקומוניזם ונסיגת הסוציאליזם בעולם כולו, נותרנו עם כלכלה קפיטליסטית ועם חלוקה מעמדית ברורה, שהיא גם חלוקה אתנית. ה"פרולטריון" הקלאסי מורכב מפלסטינים ועובדים זרים, שתי קבוצות של חסרי מעמד אזרחי. שלב אחד גבוה יותר נמצאים ערביי ישראל מזה והעדה החרדית-היהודית מזה.

נניח לרגע לסוגיית העובדים הזרים, ונבחן את מעמד הפלסטינים, בני הארץ מדורי דורות. שאלת הקמתה של מדינה ערבית-פלסטינית לצד מדינת ישראל היא שאלה קיומית מידית לכולנו. החשש הגדול הוא שמדינה כזאת, כאשר תקום, לא תפחית את הפחד שחשים בני שני העמים זה כלפי זה, ולכן גם לא תפתור את הסכסוך.

האם תכנית היובל יכולה לשמש תחליף הולם למדינה הפלסטינית? תחליף שיהיה עדיף בעיני שתי הקבוצות הלאומיות?

פתרון לבעיה כל כך קשה וחותכת צריך, לתפיסתי, לשאוב את כוחו מסמכות שהיא מעבר להסדרים פוליטיים והתמקחויות דיפלומטיות רגילות, סמכות שתוכר בעיני כל הצדדים. לתורת ישראל יש סמכות כזאת, שהיא תקפה בעיני רוב היהודים בארץ. אבל לא רק בעיניהם. גם הקוראן, הספר הקדוש המוסלמי, מסתמך על התורה ומכיר בערכה.

אם כן, בואו נשוב ונבדוק בפרוטרוט את העיקרון המקראי של מחזורי הזמן, הבנוי על סדרות של שבע: שישה ימי עבודה ושבת בסיומם, שש שנים של עבודת אדמה ושנת שביתה (שמיטה) בסיומן, שבעה מחזורי שמיטה ויובל בסיומם. ביובל כזכור חוזרת כל אחוזה לבעליה המקוריים, אבל לא רק זאת: עבד עברי, אפילו שביקש להישאר אצל אדוניו, משוחרר ביובל אוטומטית. על פי עקרונות היובל לא ייתכן שעבוד של ישראלים (וזכרו שלשיטתנו "ישראלים" כוללים את כל תושבי הארץ הזו, ללא התייחסות לחוקי האזרחות הנוהגים בה בשלהי 1997), אי אפשר שייווצרו מעמדות של אדונים ומשרתים, לא ייתכן ריכוז של אמצעי ייצור ונכסים לאורך זמן בידי מעטים, ולכן לא ייתכנו מעמדות של עשירים ועניים "מלידה".

בעולם הקפיטליסטי, אגב, נעשים כבר היום ניסיונות המזכירים את עקרונות היובל. לפני כשלושים שנה פורסם בארצות-הברית "המניפסט הקפיטליסטי", פרי עטו של לואיס קלסו. העיקרון המרכזי הנובע ממנו הוא הצורך לתת לפועלים מניות ושליטה מרבית במפעלים שהם מועסקים בהם. כיום פועלים חסידי שיטתו של קלסו, אנשי תנועת "איסופ", גם בארצות מתפתחות שונות, ולאחרונה הועלתה הצעה בנוסח היובל גם בנוגע למשקי ארצות קומוניסטיות-לשעבר. לפי ההצעה הזו חברה זרה שמשקיעה בארץ מסוימת, לא תקום לה אותה ארץ לנחלת עולם. השיקול הכלכלי בימינו בנוי על החזר השקעה תוך תקופה של 15-10 שנה. הכלכלנים כלל אינם מתעניינים בערכו של מפעל לאחר חמישים שנה. מכאן שאין לחברה  המשקיעה שום הפסד, כאשר היא מסכימה מראש, שאחרי חמישים שנה תעבור הבעלות על החברה לתושבי הארץ הנעזרת. מבחינת הארץ הנעזרת ואזרחיה זהו כמובן הבדל משמעותי ביותר. "והארץ לא תימכר לצמיתות."

היגיון כלכלי כזה יכול לפתור את הבעיה השורשית ביותר בהשכנת שלום בין יהודים לערבים בישראל - בעיית האדמות. גם אילו היה "תהליך אוסלו" מתנהל באופן אידיאלי, לא היו נפתרים בעזרתו שרידי המפלה הערבית ב-1948 ולא תחושת האבדן של הנחלות.
אני מעריך שפלסטינים - הן במדינה פלסטינית והן בפזורה - לא ישכחו את "לוד ורמלה", ולא את הרגשת העוול שנגרם להם, אלא אם כן ידעו בבירור שיש להם חלק שווה בחלוקת נכסים מתוכננת, בטווח הנראה לעין. שגם אם לא הם עצמם נכדיהם ישובו לנחלתם, בין אם תהיה זו נחלה ממשית - אדמות - או נכסי ייצור ושירותים.

כשידעו שבעוד חמישים שנה יהיו זכאים לחלוקת נכסים צודקת, יוכלו הערבים להשלים עם דברים רבים שהם אינם יכולים להשלים עמם היום, לא בלבם ולא באופן פומבי. ודור הבנים והנכדים, שכבר יגדל בידיעה על העתיד להתרחש בשנת היובל הבאה, יהיה פנוי הרבה יותר לטיפוח יחסי שלום ולהאדרת הנכסים, שבבוא היום ייהנה מהם.

כי הרי אין מדובר רק בנכסים פיסיים. יש בידי ישראל נכסים פוטנציאליים אדירים, נכסים אינטלקטואליים, שנצברו באלפי שנים של עבודת טובי המוחות האנושיים, נכסי היותה ארץ לידת המונותיאיזם, "ארץ הקודש". אין צורך להזכיר ששלום נינוח יהפוך אותה לאתר תיירות מן הראשונים בעולם.

לסיום, כדאי אולי לתהות: אם היובל המסורתי הוא כל כך טוב, מדוע אין כמעט קריאה בקרב שומרי המצוות לחדש אותו? התשובה היא שמבחינת התפיסה ההלכתית המקובלת אין מנהיגים מחדש את היובל לפני שיופיעו תריסר השבטים. נושא זה של השבת תריסר השבטים ייבחן במאמר נפרד.

http://tinyurl.com/7ja9axb

No comments:

Post a Comment

Note: Only a member of this blog may post a comment.